יוסף מתנכר לאחיו — בראשית מ״ב

הפרק מתאר את המפגש הראשון בין יוסף לאחיו במצרים לאחר עלייתו לגדולה. הרעב מביא את האחים לרדת למצרים לקנות מזון, והם עומדים לפני שליט מצרי שאינם מזהים. יוסף מסתיר את זהותו ונוהג בהם בקשיחות, כדי לבחון את דרכם ולהובילם להכרה באחריותם על מכירתו.

הרעב והירידה למצרים לשבר

כעשרים שנה לאחר מכירת יוסף פוקד רעב כבד את ארץ כנען ואת סביבתה. יעקב שומע כי יש שבר במצרים, כלומר תבואה ומזון שנמכרים בשעת רעב, ושולח את בניו לרדת שמה. יעקב פונה אליהם בתמיהה: "למה תתראו", כלומר מדוע אתם עומדים בחוסר מעש, והכתוב מדגיש את הפועל ירד: "רדו שמה ושברו לנו משם". ירידה זו מזכירה את ירידת יוסף למצרים ויוצרת מידה כנגד מידה: כשם שהאחים גרמו לירידת יוסף, הם יורדים בעצמם.

שליחת עשרת האחים והשארת בנימין

יעקב שולח את עשרת בניו לקנות מזון, אך אינו שולח את בנימין. הוא חושש "פן יקראנו אסון", כלומר שמא יקרה לו נזק בדרך. בכך ניכרת המשך ההגנה המיוחדת על בני רחל, לאחר שיוסף כבר נעדר. הבחירה להשאיר את בנימין בבית מדגישה את הפצע המשפחתי שלא נרפא, והיא גם רקע למבחן שייווצר בהמשך: כיצד ינהגו האחים כאשר בן רחל הנותר יעמוד בסכנה.

המפגש לפני יוסף והשתחוות האחים

כאשר האחים מגיעים למצרים, הם באים לפני יוסף, שהוא המשנה למלך והאחראי על חלוקת המזון. הם משתחווים לו אפיים ארצה. השתחוויה זו מקיימת את חלום האלומות שחלם יוסף בנעוריו, שבו אלומות אחיו השתחוו לאלומתו. הכתוב מכנה אותם "אחי יוסף", כינוי המבליט את הקשר המשפחתי דווקא ברגע שבו הם רחוקים ממנו ואינם יודעים מי עומד מולם.

זיהוי חד־צדדי והסתרת הזהות

במפגש נוצר זיהוי חד־צדדי: יוסף מזהה את אחיו, אך הם אינם מזהים אותו. הפער נובע מן השנים שחלפו ומן השינוי במעמדו ובמראהו. בעת מכירתו היה יוסף נער צעיר, ואילו כעת הוא גבר מבוגר, לבוש בגדי שלטון מצריים ופועל במסגרת מלכותית. כדי לחזק את ההסתרה, יוסף נעזר במליץ, כלומר מתרגם או מתווך, והכתוב מציין: "והם לא ידעו כי שומע יוסף", כלומר האחים סבורים שדבריהם נשארים סתומים לפניו.

ההתנכרות והאשמת הריגול

יוסף נוקט התנכרות: הוא מתנהג כלפי האחים כזר קשה ומרוחק, ואינו מגלה את זהותו. הוא מאשים אותם בריגול: "מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם", כלומר שבאו לחפש את נקודות התורפה של מצרים. האשמת הריגול אינה רק עלבון; היא כלי לחץ שמכריח את האחים להסביר את משפחתם ואת היעדרו של האח הקטן. האחים מכחישים ומספרים שהם בני איש אחד, כנים, וכי היו שנים עשר אחים: הקטן נשאר עם אביהם, והאחד איננו; יוסף דורש הוכחה שיביאו אליו את האח הקטן, בנימין.

מניעי יוסף בהתנכרותו לאחיו

הפרשנים מציעים שלוש גישות מרכזיות להבנת התנהגות יוסף:

• לפי הרמב״ן, יוסף מבקש להגשים את חלומותיו. הוא פועל להביא את בנימין ואת יעקב למצרים, כדי שההשתחוויה שנראתה בחלום תתממש בשלמותה.
• לפי אוריאל סימון, יוסף נוהג במידה כנגד מידה. הוא גורם לאחים לחוות חרדה, חוסר אונים וחשש לעבדות, כדי שיבינו את הסבל שהמיטו עליו.
• לפי נחמה ליבוביץ, יוסף מבקש להביא את האחים לחרטה ולתשובה שלמה. הוא מעמידם במצב הדומה לעבר, ובודק אם יפקירו שוב את בן רחל או יגלו ערבות הדדית ומסירות.

שלוש הגישות מדגישות מניעים שונים: נבואי, חינוכי ומוסרי.

כליאת האחים ובחירת שמעון

יוסף אוסר את האחים שלושה ימים כדי לבחון את דבריהם. ביום השלישי הוא מרכך את דרישתו ואומר: "את האלהים אני ירא". במקום להחזיק את כולם, הוא מציע שאחד מהם ייאסר כבן ערובה והשאר יחזרו עם מזון ויביאו את בנימין. יוסף בוחר בשמעון וכובל אותו לעיניהם; בחירה זו מוסברת לעיתים בכך ששמעון היה מן הבולטים בפגיעה ביוסף, ולכן הוא נשאר כערובה.

חרטת האחים וצידוק הדין

בעקבות המאסר מתעורר באחים מצפון, והם אומרים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת". דבריהם מבטאים צידוק הדין: הכרה בכך שהצרה הנוכחית היא עונש מוצדק על חטאם כלפי יוסף. ראובן מזכיר להם שהזהיר אותם בראשית הדרך: "אל תחטאו בילד", ומוסיף: "וגם דמו הנה נדרש", כלומר לדעתו דמו של יוסף נדרש מהאחים, והוא מניח שיוסף אינו בחיים. יוסף שומע את דבריהם, מתרגש ופונה לבכות בסתר, ואחר כך חוזר וממשיך במבחן.

החזרת הכסף והחרדה בדרך

יוסף מצווה למלא את שקי האחים תבואה ולהשיב את כסף כל אחד אל שקו. בדרך, כשאחד האחים פותח את שקו, הוא מגלה את הכסף, והאחים נחרדים. הם שואלים: "מה זאת עשה אלהים לנו". החזרת הכסף אינה רק הקלה כלכלית, אלא מהלך שמעמיק את חרדתם: הם חוששים שיאשימו אותם בגנבה, ומבינים כי האירועים אינם מקריים וכי השליט מעורר עליהם דין מן השמיים.

הדיווח ליעקב והסירוב לשלוח את בנימין

כאשר האחים שבים אל יעקב, הם מספרים לו על הקורות אותם, אך מרככים את הדברים. הם אינם מזכירים את שלושת ימי המאסר, ומציגים את דרישת השליט להביא את בנימין. יעקב מגיב בכאב: "אתי שכלתם: יוסף איננו ושמעון איננו, ואת בנימין תקחו? עלי היו כולנה". ראובן מציע ערובה חריגה: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך", אך יעקב דוחה את ההצעה ומסרב לשלוח את בנימין: "לא ירד בני עמכם".

מוטיב הבור בפרק מ״ב

מוטיב הבור מלווה את סיפור יוסף ומקבל בפרק זה משמעות מחודשת. בפרק ל״ז הושלך יוסף לבור על ידי אחיו, ומשם החלה ירידתו לעבדות. בפרק מ״ב האחים נכלאים, וכליאתם מהדהדת את חוויית הבור. הכלא אינו רק אמצעי שליטה, אלא גם מקום של התפכחות: דווקא מתוך המצוקה נזכרים האחים בזעקת יוסף ומגיעים להכרה באשמתם.